הרומן שלי עם חוטי הברזל התחיל כשהייתי ילד קטן בבולגריה. בחודשי הקיץ בעת שהיינו בחופשת לימודים נהגנו לבקר בכפר של סבתא שלי המרוחק כ70 ק"מ מסופיה. לדוד שלי הייתה סדנא קטנה בחצר ובה המון כלי עבודה וחומרי גלם שונים ששימשו אותו בעבודות הבית ובתחזוקת החווה. בין היתר היה שם גם סליל חוט נחושת. כמו דבורה שנמשכת לפרחים הצבעוניים בטבע, אני זוכר שבכל פעם שהייתי נכנס לסדנא שלו הסליל הבוהק של הנחושת סינוור את עיניי וכאילו קרא לי לבוא לשחק איתו. כיוון שהנחושת הייתה חומר יקר מאוד באותם ימים, נאסר עליי להשתמש בו והוא נשאר מחוץ להישג ידי. כשהגעתי לארץ ב2002 הייתי בקיבוץ עין השופט בו למדתי עברית ועבדתי באחד ממפעלי הקיבוץ. זהו מפעל גדול שמשווק מוצרים לכל העולם ובו מייצרים משנקים של מנורות, אשר עשויים, הפלא ופלא, מסלילי נחושת. אני זוכר את הרגע שבו נכנסתי למפעם וראיתי את הכמות האדירה של הנחושת שנמצאת במחסנים. ראיתי את המסעיות נכנסות למפעל ומביאיות טונות של החומר הגלם המבריק הזה. הרגשתי שאני חולם את חלום ילדותי. מיד קיבלתי מהמנהלת שלי פלייר ותחלתי לשחק עם חומר הגלם הנכסף שעכשיו היה זמין תחת ידי. מכיוון שלא היה בפלייר קאטר נעלצתי לעבוד עם חוט הנחושת מבלי לחתוך אותו וכך נולדו דמויות שעשויות מקו אחד המשכי.