במבט ראשון נדמה כי הרישום מתאר קנקן שפת צווארון משוחזר – כלי חרס שהורכב מחדש משבריו. באמצעות עוביי קו משתנים ואשליית עומק, הוא נקרא כדימוי של אובייקט ארכאולוגי מוכר, והצופה משלים כמעט באופן אוטומטי את המעבר מן הקו אל החומר. ככל שהמבט מתעכב, מתגלה סתירה. מבעד לשכבת הקווים הקדמית נראים גם הקווים המתארים את חלקו האחורי של הכלי. אילו היה זה קנקן חרס, חלקים אלה היו מוסתרים מן העין. דווקא מה שנראה בתחילה כהישג רישומי הופך להוכחה שהאובייקט אינו יכול להיות עשוי חרס.

ברגע זה משתנה אופן הקריאה של העבודה. הרישום אינו מייצג עוד קנקן, אלא פסל תלת־ממדי עשוי חוט ברזל, ששקיפותו מאפשרת לראות את חלקיו הקדמיים והאחוריים בו־זמנית. העבודה מבקשת להשהות את פעולת הזיהוי ולהפוך אותה לנושא בפני עצמו. היא מציעה כי משמעותו של אובייקט אינה נקבעת רק על ידי צורתו, אלא גם על ידי אופן הקריאה שלו. המעבר אינו מתרחש בחומר, אלא בפרשנות שמעניק לו הצופה.